ההספד של ג'יי

רק לעתים רחוקות אמא בחרה את צעדיה לפי הטעם האישי שלה. אינני זוכר שאי-פעם היא החליטה לקרוא ספר מפני שהיא אהבה ספר אחר שאותו סופר כתב, או האזינה למוסיקה בסגנון מסויים מפני שהיא גילתה שאותו סגנון מוסיקלי מצא חן בעיניה. היא נתנה לבעלה ולילדים שלה לפתח ולכוון את הטעם האישי שלה. למרות שנשים רבות, אולי אפילו רוב הנשים מהמעמד ומהדור שלה, הגדירו את עצמם כעקרות בית, עצם העובדה שאמא עשתה זאת הציקה לי. רק מאוחר יותר, כאדם מבוגר, אותה תכונה ששנים קודם לכן עוררה בי מבוכה ואף בושה, הואר באור אחר בעיני.

התחלתי להכיר באמא שלי כאמן. כמעט לכל האמנים יש מדיום שמועדף עליהם. יש שמציירים על בד, יש שחוצבים באבן. אחרים מביעים את עצמם במילים על הדף, ואילו אחרים מטפחים את גינותיהם. עבור אמא, המדיום המועדף היה המשפחה - יצירת אמנות משתנה, מתפתחת, ופורחת, שבה, באופן מתמיד ומתמשך, היא חצבה.

חצבה? סיתתה? לא בדיוק. הרי המילים האלו רומזות על איזו מהות חבוי, ועל נסיון לחשוף יופי שדיין לא התגלה, שכעת מוסתר. ללא ספק התכונה הזאת נמצאה באמנות של אמא, אבל במילים האלו יש גם רמז ללקיחה, של הפחתה מהשלם, במעשיה, וזה בוודאי לא היה הסגנון של אמא. להיפך - היא תמיד היתה בתהליך של הוספת משהו לבד שלה, להרחבת ממדיה, לכתיבת פרק חדש לספר שעדיין לא הושלם.

אך גם כאן המטפורה יכולה להטעות אותנו. אולי נכון יותר לראות באמא במאי, או מנצח על תזמורת שמוציא ממנה את הביטוי הנכון לתווים, שמלקט את ארגון הצלילים הנכון ביותר לאוסף הכלים שעומדים לרשותו. אם כל אחד מילדיה היה כלי בתזמורת, היא רצתה להיות בטוחה שהוא יצליח להוציא את הצליל הייחודי והמתאים ביותר לו. אכן, אמא היתה פסל, מנצח של תזמורת, אמן יצירתי שפעלה במדיום שהיא בחרה - משפחתה. ואם, כזכור, היא אפשרה לנו להשפיע על תחומי ההתעניינות שלה, ועל טעמה - אפילו לפתח אותם, מהרגע שאלה עוצבו, הם הוחזרו אלינו בעוצמה כמעט מאיימת, כמעט כפקודה: הנה מה שמעניין אותך - עכשיו קח אותו, ועשה משהו טוב יותר ממנו.

אחד מהמורים האהובים עלי נהג לספר סיפור על איש שהלך לשוק וקנה לאוטה. כאשר הוא הביא אותה הביתה, הוא מיד התחיל לפרוט עליה, לבחון את קשת צליליה. אך אחרי זמן קצר אשתו שמה לב שבמקום לנגן בה שירים שונים, כל מה שהוא עשה היה לפרוט שוב ושוב על אותו הצליל. הדבר, כמובן, התחיל לעצבן אותה, והיא שאלה "למה אתה מנגן רק את הצליל האחד ההוא?". והוא השיב - "רוב בני האדם מבלים את חייהם בחיפוש אחר הצליל האחד שמתאים להם. מה אני יכול לעשות אם אני כבר מצאתי את שלי?".

אמא מצאה את הצליל שלה. היא היתה האשה עם הצמות שאף אחד לא התקשה לזהות. התסרוקת הזאת - אם בכלל אפשר לכנות אותה כתסרוקת - לא השתנתה במשך כל השנים שהכרתי אותה, ואפילו עוד לפני-כן. המשפחה שלנו השתכנה באותו בית יותר מ-45 שנים - וגם זה, בעולם שבו נדמה שהשינוי הפך לערך בפני עצמו - היה, ללא ספק, סוג של אמירה. אמא דבקה בנאמנות לתפיסות פוליטיות מסויימות אודות העולם - לעתים מעבר למה שהיה נראה כמתאים לזמנים ולנסיבות משתנים. ללא ספק היא מצאה את הצליל שלה, ובאופן דומה, המדיום של משפחה היתה המדיום שבו היא התמידה, מדיום שדרכו היא יכלה לבטא את עצמה על הצד הטוב ביותר, המדיום שבה היא יכלה להגשים את החזון שלה.

אמא ידעה לעודד, לעתים לדחוף, מבלי שייווצר הרושם שהיא מתערבת או דורשת. היא הגישה - עם חיוך, עם הבנה, עם התמדה, עם אהבה - והיה כמעט בלתי אפשרי לא לקבל את מה שהיא הציעה. נדמה היה שהיא ידעה, באופן אינסטינקטיבית, אלו חומרי תזונה דרושים כדי שבני אדם יצמחו כמו שצריך, והיה ביכולתה לספק את החומרים האלה בכמויות כמעט מסחריות. התוצאות עוד קיימות אחריה. בעידן שבה נדמה שהעדר היכולת לתפקד נחשב כמעט למטרה בפני עצמה, לסמל של הצלחה, סך-כל היצירה של אמא, הפורטפוליו שלה - הסיפור המתמשך של ילדיה ונכדיה - בולט באופן חד מנגד. בעולם של היום, לגדל ילדים עם גישה בריאה לחיים הוא ללא ספק הישג. לא רק שאמא הצליחה לעשות את זה - היא אפילו יצרה את הרושם שזאת מלאכה קלה. ללא ספק, היא היתה אמנית של החיים.

English version

Debbie's Eulogy

Faye [Avrunin] Hurvitz